CLICK HERE TO PURCHASE
ספר
דרך המלך
כולל שני קונטרסים:
קונטרס משפטיך למלך - מחקר בגישתו של רש"י על התורה
להלכות שאפשר ללמוד מן המקראות
ב) קונטרס מטעם המלך - מחקר בשיטת רש"י בחקירת טעמי המצוות
יוחנן משה למשפחת יוסף
ברוקלין, תשפ"ב
בכל ענייני הספר נא לפנות אל המחבר:
646-255-0428 jmj616@gmail.com
קונטרס
משפטיך למלך
מחקר בגישתו של רש"י על התורה להלכות שאפשר ללמוד מן המקראות
הקדמה
א. גישתו של רש"י על התורה להלכות שאפשר ללמוד מן המקראות
בהקדמה לחומש תורה תמימה, העיר המחבר הרב ברוך הלוי עפשטיין ז"ל על חסרון ניכר בפירוש רש"י על התורה, דהיינו שמכל המון ההלכות שהוציאו חז"ל מדרשות פסוקי התורה, לא הביא רש"י אלא מעט מן המעט. זה לשונו:
במה נחשב מספר הדרשות שהביא [רש"י] לעומת אלה שהשמיט, כגרגיר חול לעומת הר גדול.
אף הביא לזה דוגמאות, כגון בפרשת גירושין בפרשת כי תצא (כא:א-ג) ששם מצא שמונים דרשות חז"ל ורש"י לא הביא אף אחת מהן, ובפרשת יבום (שם כה:ה-י) ששם רש"י אכן הביא מעט מדרשי חז"ל, אבל במה נחשבו כנגד מאה ועשרים דרשות שמצא שם המחבר ז"ל.
לפי האמת, תופעה זו אינה חסרון אלא מעלה, וכמו שכבר ביאר שם בעל תורה תמימה וז"ל:
[רש"י] פלס לו נתיב להביא מה שנוטה ביותר לפירוש הפסוק ע"ד הפשט ולא מה שחדשו כלל חז"ל בהלכה...וזה הוא, מפני כי יסוד חבורו זה הוא פירוש ובאור ולא חבור הלכה.
גם כדברים האלה נמסר בשם הרבי מליובאוויטש ז"ל בספר כללי רש"י בפירושו על התורה (פרק א, כלל 13):
הלכות הנלמדות בדרך הדרוש והרמז אין רש"י מביא, מלבד במקום שהוא מוכרח על-פי פשוטו של מקרא, וגם אז אפשר שישתנו הפרטים ההלכתיים לפי פשט הענין.
וכבר קדם את שניהם בספר דבק טוב, שמחברו חי בתקופת המהר"ל ובעל הלבושים ז"ל, והציע את העניין הזה בדברים נלהבים:
אל תאמר מים מים ר"ל בהביאו [כשרש"י מביא] בהרבה מקומות דינין שתאמר שכוונת רש"י לפסוק דינין כי לא בא רש"י בפירושו על התורה לפסוק דינין רק לפרש התורה והגע בעצמך אלו בא לפסוק למה בחר באלו הדינין והלא כל מה שכתבו חז"ל הם דברי תורה ומפי הקב"ה יצאו ואין לך דבר מדברי חז"ל שאין בו רמז בתורתנו הקדושה ואדרבה המעט שרש"י ז"ל בוחר בפירושו רמזים התלוים בשערה והניח הרים גדולים אלא כל כוונתו רק לפרש ולגלות דברים הסתומים ולא לפסוק הלכה וכזה ראה וקדש אתה קדוש ה' בכל מקום שרש"י ז"ל מביא בפירושו על התורה דין שלא יצא מן הכלל ללמד על עצמו רק להורות בא לפרק הפסוק. ואם אי אתה אומר כן לא תמצא רגלך ושכלך בבית מדרשו.
באמת יש לראות את הגישה הזאת אף בדברי רש"י עצמו. כתוב בפרשת חקת בענין מי פרה אדומה "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא", ופירש רש"י (ד"ה חטאת הוא):
לשון חטוי כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת לומר שהיא כקדשים להאסר בהנאה.
הרי שדרך הפשט ("כפשוטו") ודרך ההלכה ("לפי הלכותיו") שתי גישות נפרדות הן, ופירוש המקרא על פי פשט אינו כפירושו על פי הלכותיו.
ב. מטרת הספר הזה
מטרת הספר הזה להצביע על המקומות שרש"י אכן הביא בפירושו הלכות ולעיין בהם עיון המחולק לשניים: א) לדעת אם אפשר לומר שמקור ההלכה שרש"י מביא הוא נמצא באמת בפשוטו של המקרא הנוכחי, ואם לאו, ב) לחקור מדוע רש"י הביא בפירושו הלכה שאין מקורה בפשוטו של המקרא הנוכחי.
ברוב המקומות, אפשר לענות על השאלה הזאת השנייה על פי אחד משלשה כללים:
א) לפעמים רש"י מביא הלכה שאין מקורה בפסוק הנוכחי כיון שידיעת ההלכה מיישבת קושי שהיה לו בפשוטו של מקרא,
ב) לפעמים רש"י מביא הלכה שאין מקורה בפסוק הנוכחי כיון שידיעת ההלכה מחזקת את שיטתו בפירוש פשוטו של מקרא,
ג) פשטותא הפסוק עלולה להטעות את הלומד שיבא לידי מסקנה שאינה כהלכה, ולכן מחשיב רש"י את תיקון הטעות כחלק מבאור פשוטו של מקרא.
הנה דוגמא אחת לכל אחד מן הכללים האלה.
א) (ויקרא טז:ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ...וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.
רש"י פירש (ד"ה ורחץ במים) "אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו וחמש פעמים היה מחליף מעבודת פנים לעבודת חוץ ומחוץ לפנים ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב ובכל חליפה טעון טבילה ושני קדושי ידים ורגלים מן הכיור".
הנה משמע שרש"י בא להשמיענו דינים שאינם כתובים במקרא הנוכחי, שלא כדרכו. אולם עיין בגור אריה:
פירוש הא דכתיב "ורחץ את בשרו" לא שיהיה פירושו אם נטמא שיטבול דזה פשיטא שאם הוא טמא שיטבול, אלא אף בלא טומאה כלל צריך טבילה שהרי לא זו בלבד, שהרי טעון חמש טבילות ביום הכיפורים.
הרי שהיה לו לרש"י קושי בהבנת המקרא, למה כתוב שיטבול, ואם מפני שנטמא, הרי פשיטא שיטבול, וכי בכל מקום שעבודת כהן נזכרת במקרא נזכרת טבילה לטומאתו לפניה. על זה כתב רש"י שאפשר ליישב את הקושי על ידי ידיעת ההלכה (הנלמדת ממקראות אחרים) שביום הכיפורים חייב כהן גדול לטבול חמש פעמים בין כל עבודה ועבודה, וכיון שלא מסתבר שיטמא בין כל עבודה ועבודה, על כרחך צריך לומר שגזירת הכתוב היא שיהיה "טעון טבילה בכל חליפותיו וחמש פעמים היה מחליף מעבודת פנים לעבודת חוץ ומחוץ לפנים ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב ובכל חליפה טעון טבילה ושני קדושי ידים ורגלים מן הכיור".
הרי שבא רש"י לבאר את הפשט בפסוק הנוכחי (שטבילה זו גזירת הכתוב היא ולאו משום שנטמא מקודם) על יד ידיעת הדינים שלמדו ז"ל מפסוקים אחרים, וכן דרכו.
ב) (שמות יג:ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ וגו'.
רש"י פירש (ד"ה והיה לך לאות) "יציאת מצרים תהיה לך לאות (ובד"ה על ידך ולזכרון בין עיניך) שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע (ובד"ה על ידך) יד שמאל, לפיכך 'ידכה' מלא בפרשה שניה (פסוק טז) לדרוש בה יד שהיא כהה".
הרי שרש"י מביא כאן פרט הלכתי שאינו נובע ממקרא הזה הנוכחי, אלא ממקרא מאוחר, כמו שהוא עצמו מציין.
אלא שנראה שעיקר כוונת רש"י לאפוקי ממה שפירש נכדו רשב"ם ז"ל "לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאלו כתוב על ידך וכו'", דהיינו שהביטוי "על ידך" הוא מליצה בעלמא. אבל רש"י מפרש שהכוונה היא לדבר ממשי שנכתוב פרשיות על קלף ונקשרם על ידינו. על זה מביא רש"י סיוע ממה שדרשו חז"ל על זה שכתוב "ידכה" יד כהה שצריכים לקשור את הפרשיות על יד שמאל דווקא. הרי זה מוכח כפירוש רש"י שהאות על ידך הוא דבר ממשי, ואילו לרשב"ם מה שייך לקבוע על איזה יד יניחו את הפרשיות, הרי עומק פשוטו של המקרא לפי דעתו אינו מדבר על פרשיות כתובות כלל.
הרי שרש"י מחזק כאן את שיטתו מכח הלכה שלא הוציאו חז"ל מכח פשוטו של המקרא הנוכחי אלא דווקא מכח פסוק מאוחר ודווקא על ידי דרשה שאינה נראית כדרך פשוטו של מקרא.
כאמור, שלש יסודות הנ"ל יפתחו לנו שערי אורה ברוב המקומות שרש"י מביא הלכה שאין מקורה בפסוק הנוכחי. בשאר מקומות נצטרך לחדש סברות כפי הענין, כמו שיתבאר בספר.
************************************************
קונטרס
מטעם המלך
מחקר בשיטת רש"י בחקירת טעמי המצוות
הקדמה לקונטרס מטעם המלך
א. שיטת רש"י בחקירת טעמי המצוות
יש מגדולי הראשונים ז"ל שטרחו וחקרו כדי ליתן טעם לרוב מצוות התורה או כלן, כמו הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג ובעל ספר החינוך והרמב"ן בפירושו על התורה. לעומתם, רש"י בפירושו על התורה אינו נותן טעם למצוותיה של תורה אלא במקומות מועטים.
היה אפשר להעלות על הדעת שסובר רש"י שאין למצוות טעמים אלא שכלן גזירות, וכמו שמשמע לכאורה מהסוגיא במס' ברכות לג":
האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו...מ"ט פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.
רש"י פירש (ד"ה מדותיו):
מצותיו והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו.
הרי משמע שאין למצוות טעמים.
אולם המעיין היטב בדברי רש"י יראה להיפך, שהרי כתב "אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו". הרי משמע שאין זה אלא במצוות מסויימות, אבל יש מצוות אחרות שיש בהן טעם ואף השטן והאומות אינם אומרים מה צורך בהן. ועיין ברש"י על פ' אחרי (יח:ד) שחילק בין חוקים למשפטים וכתב שמשפטים הם "דברים האמורים בתורה במשפט, שאלו לא נאמרו היה כדי לאומרן". ויש עוד ראייה גדולה על כלן שסובר רש"י שיש למצוות טעם, שהרי בכמה מקומות בפירושו על התורה הוא כן מפרש את טעם המצוות.
אולם צריך לבאר איך סובר רש"י שיש למצוות טעמים כנגד מאמר הגמרא הנ"ל שהאומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני "שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות". נראה לומר שסובר רש"י שהעיקר הוא כמי שאמר שם "מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית", שפירש שם רש"י "לומר על אלה חס ולא על שאר בריותיו", שהוא טעם המוגבל למצות שילוח הקן לבד. כעין זה יש גם במורה נבוכים (ג,מח) שפירש שם את טעם מצות שילוח הקן כדרכו, והוסיף "ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו' כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום [ג:ל] רוצה לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד. ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני".
ב. טעם הסתייגותו של רש"י מלפרש את טעמי המצוות
נמצא לפי הנ"ל שאף על פי שסובר רש"י שיש למצוות טעמים, מכל מקום לגבי רוב מצוות התורה הוא מסתייג מלפרש את טעמן. עיקר טעם ההסתייגות נראה שהוא מכח הכלל הגדול שהנחה את רש"י בכל פירושו על תורה דהיינו מה שהוא כותב על בראשית (ג:ח):
ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו.
לכן כיון שברוב המקומות אין התורה כותבת את טעמי המצוותטז, אף רש"י אינו מפרש אותם, שמזה שלא נכתבו הטעמים על-כרחך שאינם בגדר פשוטו של מקרא.
ג. שיטת רש"י בבחירת איזו מצווה צריך לפרש את טעמה
נמצא לפי כל הנ"ל שרש"י מפרש את טעמי מקצת המצוות ולא את רובן. המעיין הישר יודע היטב שלא עשה כן רש"י במקרה, שכשם שבחר את פשטיו ומדרשיו בדייקנות נפלאה (כמו שהעידו עליו כל גדולי נושאי כליו), כך בוודאי יש לדעת שבחר את טעמי מצוותיו באותה דייקנות.
אחרי העיון, נראה לי להציב חמישה כללים שיאירו לנו את שיטת רש"י בבחירת איזהו מקומן של מצוות שראוי לו להעיר על טעמיהן.
במקום שהתורה עצמה כותבת את הטעם, רש"י מסביר ומבהיר את אותו הטעם.
במצוות שהם בגדר משפטים, רש"י מפרש את טעמן, מפני שמשפטים הם "דברים האמורים בתורה במשפט, שאלו לא נאמרו היה כדי לאומרן" (רש"י על פ' אחרי יח:ד).
במקום שיש לרש"י קושי או הערה בגוף המקרא, דרכו ליישב על פי טעם המצוה שמצא בדברי רז"ל או שגילה ברוחב דעתו.
במקום שפירושו של רש"י עצמו צריך חיזוק או יישוב-הערה, דרכו של רש"י להעזר על ידי טעמי מצוות שמצא בדברי רז"ל או שגילה ברוחב דעתו.
יש מקומות שמה שנראה בדברי רש"י כנתינת טעמה של מצוה אינה כן, אלא שהוא גדר המצוה מה יחוייב או ייאסר על ידה.
ד. דוגמא מכל כלל
הנה דוגמא מכל כלל וכלל מהנ"ל.
רש"י מסביר ומבהיר את טעם המצוה שכתוב במקרא: כתוב בפרשת כי תשא (ל:יב) "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם", ופירש רש"י "(ד"ה ולא יהיה בהם נגף) "שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד". פשוט שרש"י אינו מפרש כאן את טעם המצוה כהוספה להבנת המצוה, אלא שהוא מבהיר את הטעם הכתוב במקרא עצמו "ולא יהיה בהם נגף".
במצוות שהם בגדר משפטים, רש"י מפרש את טעמן: כתוב בפרשת מסעי (לה:כה) "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל וגו'". רש"י פירש את הטעם שיציאת הרוצח מעיר המקלט תלויה במיתת הכהן הגדול (ד"ה עד מות הכהן הגדול) "שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". נראה שנזקק כאן לפרש את טעם המצוה מפני שכתוב לעיל מזה (פסוק כד) "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה", ועוד כתיב לקמן (פסוק כט) "והיו אלה לכם לחקת משפט". מכיון שפרשה זו מכלל המשפטים היא, והרי משפטים טעמיהם גלויים ומושגים לבני אדם, כמו שכתב רש"י בפרשת אחרי מות (יח:ד ד"ה את משפטי תעשו) לכן פירש רש"י כאן את טעמי המצוה.
במקום שיש לרש"י קושי או הערה בגוף המקרא, דרכו ליישב על פי טעם המצוה שמצא בדברי רז"ל או שגילה ברוחב דעתו. כתיב בפרשת תצוה (כט:א) "לקח פר אחד בן בקר ואילם שנים תמימם". רש"י מפרש את טעם המצוה להקרביב פר מפני שהוא בא "לכפר על מעשה העגל שהוא פר". מה שהוצרך רש"י לפרש את טעם המצוה ביאר שם בספר משכיל לדוד:
דק"ל דהוה ליה למימר פר בן בקר אחד דהכי אורחא דמלתא למימר וכדחזינן נמי בפנחס גבי מוספי ראש השנה ויום הכפורים ומדהקדים אחד ש"מ לדרשה...לכך דריש...דהאי אחד ר"ל שבא לכפר על הפר המיוחד הידוע דהיינו העגל שעשו.
נמצא שלא עסק רש"י בטעם המצוה אלא כדי ליישב קושי שהיה לו בפשוטו של גוף המקרא.
ד. במקום שפירושו של רש"י עצמו צריך חיזוק או יישוב-הערה, דרכו של רש"י להעזר על ידי טעמי מצוות שמצא בדברי רז"ל או שגילה ברוחב דעתו. כתיב בפרשת בא (יג:יג) "וכל פטר חמר תפדה בשה וגו'". רש"י מפרש שדין זה אינו נוהג אלא בפטר חמור דווקא, ואחר כך נותן רש"י שני טעמים למצות פדיון פטר חמור:
ולא פטר שאר בהמה טמאה וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים.
בזה שנתן רש"י טעמים למצוה, נראה שעיקר כוונת רש"י לחזק את זה שפירש בראש דבריו שחמור הוא דווקא, "ולא שאר בהמה טמאה". הרי אם היו בכורות שאר הטמאות קדושים, היה מובן שחייב אדם להקדיש כל בכור אל הקב"ה, אבל השתא שפירש שאין קדוש אלא פטר חמור, אינו מובן, ואם כן אולי יש לפרש שבאמת כל בכורות הטמאים קדושים. על זה בא רש"י וחיזק את שיטתו על ידי הבאת דברי רז"ל (במסכת בכורות ה") שנתנו טעם למה פטר חמור דווקא חייב בפדיון, ובזה נתחזק פירושו של רש"י.
ה. יש מקומות שמה שנראה בדברי רש"י כנתינת טעמה של מצוה אינה כן, אלא שהוא גדר המצוה מה יחוייב או ייאסר על ידה. כתיב בפרשת כי תצא בענין יפת התואר (כא:יג) "והסירה את שמלת שביה מעליה וגו'". רש"י מפרש "לפי שהם נאים שהגוים הארורים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם". כנראה שרש"י נותן טעם לצווי שתסיר את שמלת שביה מפני שהם נאים וכו' ועלולים לפתות את לב השובה. אולם אין זה כדרכו לפרש את טעמי מצוות התורה. אולם יעויין מקור דברי רש"י בספרי (ריג) ששם פירשו הנצי"ב ופירוש ספרי דבי רביח שבא הספרי להורות הלכה שאינה צריכה להסיר את בגדיה אלא אם כן הם נאים. לפי דבריהם נמצא שאין רש"י נותן טעם למצוה אלא שהוא מגדיר את גדרה כדי להודיע מתי נוהגת ומתי אינה נוהגת.
ה. יתר הקונטרס
יתר הקונטרס הזה נועד להצביע על כל המקומות שבהן נראה שרש"י עסק בטעמי המצוות ולהסביר למה עשה כן כנגד דרכו ברוב המקומות להסתייג מחקירת טעמי המצוות. ברוב המקומות הכללים הנ"ל יפתחו לנו שערי אורה להבין את דרכי רש"י, חוץ ממקומות מספר שנצטרך לחדש סברות אחרות לפי הענין.
במקומות מעטים הרחבתי את הדיבור בהבנת טעם המצוה של רש"י ובהשוואת טעמו מול הטעמים שכתבו שאר מפרשים ז"ל. אולם תחום זה עדיין לא הלכו בה רבים ויש מקום להתגדר בו למי שיקדיש את עיונו לכך.
No comments:
Post a Comment